ארכיון פוסטים עם התג "אליס"

Goodbye to April and the family

יום שישי, 19 בפברואר, 2010 מאת: גיא

הכירות עם אמרילו

יום חמישי, 14 בינואר, 2010 מאת: רואי

לא ישנו טוב, בגלל המיטה המשונה והחימום המרעיש והמייבש. כשאכלנו ארוחת בוקר קלה קבלנו את הסמס המיוחל מאפריל, שאנחנו יכולים לבוא אחרי 10. לא ענינו. סיימנו לאכול, נסענו לקנות שובר מתנה בספא שידענו שהיא אוהבת מאליס, אמא של אפריל. בכלל, אליס היא זאת שמעבירה אינפורמציה ומתַקשרת בכל הסיפור. הוספנו גם פרחים שהגיעו קומפלט עם האגרטל והמים. משונה. הגענו לבית של אפריל. אליס פתחה לנו את הדלת בחיבוק, לרגלה נצמד גֵ'בּ הקטן בין השנתיים וחצי (נראה בן ארבע, בלי להגזים!!). אפריל בקושי קמה לכבודנו, ולא בגלל הבטן הגדולה, ונענתה לחיבוקנו בחיבוק רפוי. אליס הזמינה אותנו לשולחן המטבח, שם היא תפרה שמיכה במכונת התפירה. היה צריך לחלוב מאפריל התיחסות לדברים. קשה לה לישון, כי היא רגילה לישון על הבטן. היא מרגישה את התינוק(ת) מספר פעמים ביום, ביחוד אחרי שהיא שותה משהו קר. יש לה גם התכווצויות מספר פעמים ביום, אך לא כואבות מדי בינתיים. יש גם פתיחה ומחיקה חלקית של צואר הרחם. אפריל ספרה לנו שבבית החולים שלנו יש תינוקיה, ולא בטוח שנקבל חדר. נכון לאתמול התפוסה שם היתה מלאה. כמו כן כנראה רק אחד מאתנו יקבל צמיד כניסה לתינוקיה, אלא אם נפול על משמרת עם אחיות אדיבות במיוחד. לעומתנו, אפריל תזכה לחדר: בבית החולים שלנו היולדת מוכנסת לחדר לידה, שם גם מתבצעת ההתאוששות, והיא נשארת שם עד השיחרור לאחר יממה. התינוק יכול להיות עם היולדת בחדר, אך כמובן שבמקרה שלנו זה יהיה שונה. חוץ מהיולדת, ומי שיש לו חדר, מגרשים את כולם בלילה מהמחלקה. לא ברור איך זה יהיה. לפחות זה יהיה רק יממה, כך שנאלץ להתמודד. אם יתרחש משהו מיוחד, כמו אשפוז ארוך יותר, נאלץ להתארגן שם בהתאם. צפינו שסירקל, סוכנות הפונדקאות, יסגרו את כל הפינות האלה, אבל הם סמכו על אפריל שתעשה את זה. נראה קצת חובבני וזאת הרגשה לא נוחה. אין לנו גב חזק מסירקל, והקור שנושב מאפריל לא מקל על המצב. הנחמות שלנו: זה הולך להגמר כנראה מאד מהר, מבחינה רפואית הכל תקין, ואמא של אפריל תעזור לנו. היא אפילו הציעה לעשות איתנו סיבוב קניות לקראת הלידה, מה שיכול להיות מאד נחמד.
פרנק, בעלה של אפריל, הביא טייק אווי והזמין אותנו להצטרף. אחרי האוכל אפריל עשתה סימנים של "אני צריכה להביא את הילדים מביה'ס" ואנחנו עזבנו.
הרושם היה קשה, ולקח לי זמן להרגע. בזמן הביקור, כל רגע היתה לי ההרגשה שאליס תגיד לנו משהו בסגנון "אל תתיחסו לאפריל, היא תמיד כזו" או "ההורמונים שלה גורמים לה להיות אנטיפתית, אל תקחו את זה אישית". אבל לא. ההתיחסות של אפריל לא השתנתה גם כששיחקנו עם ג'ב החמוד. היא פשוט ישבה שם, אכלה שוקולד הרשי ולא כבדה אותנו. גם בת הדודה של פרנק שקפצה עם ילדתה הקטנה והחבר, לא התענינה בנו. מה אפריל ספרה להם שגרם להם להתיחס אלינו כמו אוויר? האם אלו הבדלי תרבות? קשה לי להאמין. כבר פגשנו אמריקאים בעבר.

עכשיו החל מסע-סקר של שלושה מרכזי צריכה מרכזיים: וולמארט, טרגט, ובייביז-אַר-אַס. חפשנו גם ציוד תינוקות (כבר צריך להכין תיק לחדר לידה) וגם דברים שיאפשרו לנו לגור בדירה שלנו בצורה יותר מתקבלת. בין הקניות המשמעותיות: מנורת עמידה 150 ואט (8$), כי פשוט כל כך חשוך אצלנו. מד לחות שאמור למדוד כמה משפיע ה-humidifier (איך אומרים את זה בעברית?). המסקנה: ההומידיפייר עושה הרבה רעש, מעט לחות. הוא יוחזר אחר כבוד לטרגט. או לוולמארט. הכל כבר מתערבב לנו. שעון קיר (מי שמכיר אותנו יודע שזה אלף-בית) וקומקום (מי מוכן לשתות ממכונת הקפה המגעילה עם השערות שהשאירו לנו במטבח…)

בין לבין קפצנו למסעדת לוגן. מה שמיוחד שם (בעינינו) הוא שמפצחים בוטנים ומפזרים את הקליפות העבות על הרצפה כמו קופים, וגם כמות החמאה והשמנת שהם מוסיפים לתפו"א ולעוף. כמובן נזכרנו ב-refill האמריקאי המפורסם של הקולה.

פלאש באק למה שהיה אתמול: כשהגענו עם המכונית משדה התעופה, התגלתה העיר כפי שהיא… הרבה מאד בתים אחד ליד השני, כל אחד עם גראז' וחצר אחורית, וכבישים מאד רחבים בניהם. לי זה היה מוזר בהתחלה, אבל גיא רגיל עוד מימי מגוריו באמריקה בתור ילד. מכיון שזו אינה עיר שאפשר לסרוק ברגל כמו ניו יורק או טורונטו, חשבנו שהמקום הנכון להתחיל יהיה הקניון. הקניון עצמו לא הכיל שום חנות מעניינת, אבל בעוברנו בין החנויות שמענו מישהי מדברת עברית. אלה היו שתי בחורות צעירות שעבודות במכירת מוצרי שיער במה שנקרא בעגה "לעבוד בעגלות". הרבה ישראלים צעירים עושים את זה בכל רחבי ארה"ב וחוסכים ככה כסף. יש עוד שתי עגלות בקניון הזה, ובסה"כ מספר מסוים של חבר'ה ישראלים. אחרי החלפת חוויות וסיפור חיים על-רגל-אחת (הבטחנו לבוא להראות להן את התינוק) החלפנו טלפונים. הטלפון מהם לא אחר לבוא, ושבי, המעסיק הישראלי, הזמין אותנו לארוחת ערב שבת אצלם בבית. נחמד! נספר על זה עוד בהמשך.

בעל הבית שלנו, קני, מאד חביב, מנסה לעזור, אם כי קצת מבולבל ולא מתמצא (הוא אמר לנו בעבר שיש בדירה אינטרנט לוויני. יש דבר כזה?)

דלי בוטנים

דלי בוטנים

קופים

קופים

כמה שמנת

כמה שמנת!