ארכיון פוסטים מהקטגוריה "בלוי"

דנה יוצאת לקניות

יום רביעי, 21 באפריל, 2010 מאת: גיא

עוד תמונות יש כאן

הונג-קונג

יום ראשון, 27 בדצמבר, 2009 מאת: גיא

Victoria peak, Hong-Kong

הבוקר התחיל בקפה ונילה גרנדה טו-גו בסטאר באקס ליד המלון. ככתוב בכל המדריכים להעצמת החוייה לפסגה יש לעלות בפוניקולר. בעוד אני מתלבט מול המפה מאיזו יציאה לצאת את המטרו, זקן דובר אנגלית הציע את עזרתו. סיפרתי לו שאני בדרך לפסגה אבל רוצה לראות בדרך את המדרגות הנעות המפורסמות. התלבטנו יחד היכן האטרקציה ממוקמת תוך כדי שהוא מספר לי על הבן שלו שהוא אמור לפגוש כאן בכל רגע, ואנחנו מאזינים בהנאה לצלילי ג'ינגל-בלז.
המדרגות הנעות מזדחלות בין סמטאות איזור הסוהו. ככה אפשר להביט בנוף וגם להתקדם במעלה ההר. צילמתי כמה תמונות בשוק הריחני ופתאום היה נדמה לי שהמצלמה לא נועלת פוקוס כמו שצריך. תמונות אחדות יצאו מטושטשות עד שגיליתי את הטעות בכיוונונים. המשכתי מעלה ופתאום מצטרפים למסלול שני דתיים חובשי כיפות לבושים חגיגי לכבוד שבת. הם משוחחים בינהם בעברית ואני מקשיב – בהונג קונג עוד לא פגשתי ישראלים. אחרי כמה דקות מבטנו מצטלבים – “יהודי?” הם שואלים אותי. מתי פעם אחרונה פנו אלי כך? התאפקתי לא לצחוק והנהנתי בראשי. התפתחה שיחה קצרה ובסופה הם הזמינו אותי אל הבית היהודי ("שובה ישראל").
המשכתי עוד למעלה וכשהמפה נגמרה לי פניתי מזרחה לכיוון הפוניקולר לפסגה. בדרך מצאתי כנסיה שבקעו ממנה צלילים של לימוד פיתוח קול. (לה, לה, לה, לה… לפי התוים של דו רה מי כל פעם בסולם אחר…) זה היה מצחיק כי האיש אם השרביט סימן להן תנועה של "בערך" כשהם הגיעו לגבוהים. אחר-כך הם כבר שרו משהו אחר – לא לדאוג – הפעם לא ג'ינגל-בלז.
מצאתי איפשהו בדרך שלט קטן שמודיע שמכאן ידרשו 20 דקות להגיע לפוניקולר. בפועל זה לקח 45 דקות. כשראיתי מרחוק את התור הארוך שמשתרך הבנתי שהגעתי.
פעם ראשונה שממש השתלם הכרטיס אוקטופוס שרכשתי בשדה התעופה. זה כרטיס אלקטרוני טעון בכסף ואפשר לשלם בו בכל מיני מקומות. מסתבר שמחזיקי כרטיס זכאים להכנס לתור המהיר :). וגם מקבלים את ההנחה של "הלוך-חזור+מרפסת". שווה ומומלץ. אין דאגה את היתרה בכרטיס (שהיתה אגב שלילית) ניתן לקבל בשדה התעופה.
הנוף מהפיסגה – יפה. בהתחשב במזג האויר. עלייה למרפסת התצפית עולה עוד $20 עובדה חיובית בזמננו – שכן מצמצמת באופן משמעותי את מספר התיירים על הטריבונה. אני חייב לשתף כאן. בחורה צעירה ממני ביקשה להצטלם איתי.
למי שמתגעגע בשלב הזה לצלילי הג'ינגל-בלז הסירו כל דאגה. העלייה למרפסת כרוכה בהאזנה למוזיקת הפעמונים המאוסה. וגם תזמורת מנגנת את היצירה בהופעה חיה באיזור המסחרי ליד מתחם האוכל.
את הדרך חזרה לעיר עשיתי תוך שימוש באמצעי התחבורה הבאים: פוניקולר, אוטובוס, חשמלית דו קומתית (ישבתי למעלה מקדימה), מעבורת ומטרו. מדהים.

Hong Kong – Day 1 Hong Kong – Day 2

6 שעות בטייפה

יום חמישי, 24 בדצמבר, 2009 מאת: גיא

הבוקר התחיל בעצלתיים. קימה מאוחרת, ארוחת בוקר רגועה במלון, אריזת המזודה וירידה ללובי לעשות צ'ק-אוט. פתאום הופיעו בלובי המלון כ- 40 ילדים קטנים חבושים במצנפות אדומות עם פונפונים לבנים. כל אחד מהם אוחז בידו כרטיס ברכה ויחד הם מבצעים קטעי שירה שהוכנו מראש. בתום הטקס, הם נגשים לעובדי ואורחי המלון ונותנים להם את הכרטים. גם אני קיבלתי אחד.

כרטיס ברכה

כרטיס ברכה

עזבתי במונית לכיוון תחנת הרכבת. אלעד וברוך כבר מזמן סיפרו לי על הרכבת המהירה בין סינצ'ו לטייפה. איך יעלה על הדעת שאני כבר פעם שלישית בסינצ'ו ועדיין לא נסעתי בה? אז זה ממש מרגיש מהר. כיף! הגעתי לטייפה מהר מידי – לא הספקתי לחשוב מה אעשה שם. דבר ראשון צריך לעלות לראש המגדל הכי (כמעט) גבוה בעולם. אני מוכרח להודות שהתצפית קצת מאכזבת. אולי זה בגלל שמרפסת התצפית היתה סגורה למבקרים בגלל הכנות לזיקוקים של סילבסטר? אולי כבר שבעתי מהתצפיות האלה? (פתאום עולה לי מחשבה: ביקור בדיסנילנד הונג-קונג עלול לגרום לי לאכזבה דומה…) הדבר הכי מדהים במגדל הזה הוא המשכך רוחות (Wind Damper). נראה שהם מאוד גאים במגדלציק הזה. אמנם הוא רק הבניין השני בגובהו בעולם אבל יש לו "כל מיני" הכי בעולם (למשל המשכך רוחות הגדול, המעלית הכי מהירה, הקומה המאויישת הכי גבוהה ובטח יש עוד…)
אחרי כמה שעות של הסתובבות בעיר אני יכול לסכם: מוזיקת כריסטמס מעצבנת בכל פינה, הטייואנים אנשים מאוד נחמדים – עזרו לי מיוזמתם בכל פעם שנראתי אבוד, ניחמתי אבלה במקדש (מסכנה, אבא שלה מת הבוקר), נכנסתי לאוהל הדגמה של הטלויזיה 3D של סוני (מזל שאני לבד…), ונזכרתי שלא אכלתי כלום מהבוקר. כבר מאוחר ואני חייב לטוס לשדה התעופה. אני אמור לחבור למזודה שלי שתגיע עם ברוך.
אני חייב להודות בעוד עניין – עכשיו כשהעיניים תרות אחרי עגלות ומנשאים של תינוקות, לא ראיתי אף לא מוצי אחד. כולן מסתובבות עם טיולונים קטנים וצנומים במיוחד. מה קרה לנו שם בישראל שכולם צריכים מוצי?

הקונצרט של תום, קובי וניר

יום חמישי, 17 בספטמבר, 2009 מאת: גיא

אתמול בערב התקיים קונצרט נוסף של תום וקובי. שני חברים שעבדו איתנו במטאלינק וחברו יחד לרסיטל משותף. הם מנגנים יצירות קלסיות על פסנתר בארבע ידיים. ניר טל (גם הוא ממטאלינק) משמש בדרך כלל פונקציה חשובה נטולת תהילה – הפיכת דפים. הפעם הוא השתתף בנגינה ממש. בקטע ההדרן האחרון ניגנו החברים את "מכונת הכתיבה" של לירוי אנדרסון. היה נהדר! צילמתי למרות שבמפורש ניר ביקש בתחילת הקונצרט שלא לצלם.

תום אלטוס (פסנתר), ניר טל (מכונת כתיבה).

אפ בשלושה ממדים

יום שלישי, 11 באוגוסט, 2009 מאת: רואי

מזמן לא צחקתי בסרט בקול רם… היה כיף!

יום שישי גארגאנטואני

יום שישי, 24 באפריל, 2009 מאת: גיא

Gargantuan Blue Dragon

מי היה מאמיו שנמצא את עצמנו ביום שישי בצהרים הולכים במיוחד לחנות דרקונים ודינוזאורים ורוכשים את דרקון גרגאנטואני מפלסטיק כחול. אז זה קרה לכבוד יום הולדתו השישי של שניר. גיל אסף אותו מהבית ויחד הם נסעו ברכבת ממודיעין לתל-אביב. המטרה – יום כיף עם הדודים והסבא. שניר התרוצץ בהתרגשות מול כל היצורים ולא ידע מה לבחור. בסוף הוא נעזר בי ושאל אותי איזה צבע אני יותר אוהב – על פי תשובתי, לטענתו, נפלה ההחלטה.

חוץ מזה גם אכלנו בארומה (שניר אכל שמינית נקניקיה), שטנו בסירת מנוע בפארק הירקון(רב החובל שניר נהג), ראינו את החיות, ורדפנו אחרי יונים(הפחדנו וזרקנו עליהם חול).

שניר בעיר הגדולה

עוד תמונות אפשר לראות כאן.

עישון מפריע

יום שבת, 18 באפריל, 2009 מאת: רואי

היום גיא ואני היינו בחוף הילטון. עם הבריזה הגיעו אלינו משבי עשן של סיגריות, נרגילות וג'וינטים שהפריעו לנו. גיא דפדף במוסף מעריב מאתמול ופתאום מצא את הפסקה המצורפת. היא קבלה ציון חיובי ("+") ואני שואל: למה לא לאסור עישון בחופים ציבוריים? למה כל הקהל צריך לסבול? הבדלים הם פרט מעצבן אבל לא מרכזי בכל העניין.

זה עובד בכמה מקומות בעולם. כמובן שזה יעבוד גם אצלנו רק אם תהיה אכיפה קפדנית, לא כמו שנושא העישון מטופל עד היום, ולא כמו שדברים אחרים "מטופלים" (למה יש כלבים משוחררים בחוף, מחוץ ל"חוף הכלבים"?)

סופשבוע מעריב 17.4.2009

.

.

bdals

ובכל זאת, טוב שמנסים לנקות את החוף מהבדלים.

.

.

.

.

.

כל החיים לפניו?

יום שלישי, 31 במרץ, 2009 מאת: רואי

הכל נפל על אותו יום: גם יום האב, גם יום השבעת ממשלת ביבי השניה וגם – לא לשכוח – גמר האח הגדול ויאיפי.

אושרי שחקן ראשי, ארתור שחקן משנה

אושרי שחקן ראשי, ארתור שחקן משנה

לא, לא יום האב כמו "יום האם" פעם בשנה. יום האב זה פעם בשבוע, רק גיא ואני ביום שיוצאים בו מוקדם מהעבודה ועושים זמן איכות. היום זה היה עם "כל החיים לפניו" בהבימה.

מה פתאום תאטרון? גיא תמיד אמר שהוא אוהב את ליה קניג. אז הפתעתי אותו ושלחתי את עצמנו לבית החייל. האולם היה מלא מפה לפה, כמובן שהרוב מבוגרים, שלא לומר זקנים, וגם כמה ממש ישישים. מה שגרם לזה שהיו כמה כבדי שמיעה שנזקקו לאזניות מגבירות, אליהן עוד אחזור.

בתור מי שלא יכול להגדיר את עצמו כחובב תאטרון ממש – ובכל מקרה הדיוט – הביקורת שלי לא צריכה להלקח ברצינות. לא צריך ליחס חשיבות לזה שמפריע לי האילוץ שבדיבור בקול רם על הבמה, כך שגם בשורה האחרונה ישמעו, וגם לזה שהדיאלוגים והמונולוגים נשמעים מוקראים. אולי רק לי מפריע שלפעמים מרגישים שהשחקן חוזר על עצמו (טון, תנועה, טקסט) גם כשזה לא מתאים. אם אפשר היה לצפות ממישהו להתעלות – זו ליה קניג. גיא טוען שאם היינו יושבים יותר קרוב מאשר השורה האמצעית שלנו, היינו יכולים לראות כמה שהיא אלופה בהבעות פנים (כן, אני גם אוהב להתלונן שבתאטרון הבמאי לא יכול לעשות קלוז-אפ). למרות הכל, אי אפשר להגיד שלא התרגשתי. זה קרה אחרי שתי מערכות, הרבה טקסטים מוקראים-מדיי ע"י אושרי כהן, שנראה לי שאלבר קאמי היה מעדיף שיאמרו עם קצת יותר התכוונות, כמה גימיקים עם כדורגל (כל הכבוד!!!) כשההצגה התקרבה לשיא ולסיום, התחילה מוזיקת הרקע להשמע ולהוסיף אווירה, האור על השחקנים עומעם, אושרי התחיל לדבר בצורה נרגשת לליה, אלא שאז –

פתאום היה משהו מאד לא מובן. האיש שיש לצדי באולם צעק "מה קרה?". גיא ואני חשבנו שהוא אידיוט שלא הבין מה קורה על הבמה, ועוד מעז לצעוק את זה ברגע הכי מותח. אבל מסתבר שהגבר המזדקן (ממוצע הגילים הגבוה, כזכור) הרכיב אזניות-שמע שמגבירות את קול השחקנים והמוזיקה. יחד עם מוזיקת הרקע הוא התחיל לזמזם בקול רם (גם את זה שמענו, אבל כבר התרגלנו שבתאטרון וקונצרטים הקהל מרגיש כמו בשירה בציבור). הוא לא היה מודע לעצמו בגלל האזניות, ואישתו כנראה טפחה על רגלו להסות אותו, מה שהבהיל אותו וגרם לו לצעוק. בלי כוונה ההצגה קבלה נופך טראגי מעורב בקומדיה.

העניין הזה של אזניות בהופעות נראה לי די חדש, ואת ההפרעות שהוא גורם אפשר להוסיף כאחרון ברשימה של ערן, בחמש הקלישאות הגדולות של עולם התאטרון. למעשה גם שאר ה"קלישאות" נכחו היום כולל הסלולרי, הקשקשנים, וכו. כאמור – קלישאות.