ארכיון פוסטים מהקטגוריה "בלוי"
חג המולד בנצרת עם המור-סיקולרים
יום שבת, 14 בינואר, 2012 מאת: גיאכיפה אדומה
יום רביעי, 30 בנובמבר, 2011 מאת: רואיהלכנו היום להצגת תאטרון בובות בהדר-יוסף. זו בעצם הפעם הראשונה שדנה הולכת להופעה מהסוג הזה, אבל היא התנהגה בטבעיות. התישבה על השטיח מול הבמה, חיכתה שזה יתחיל. צחקה מהשטויות שהמפעיל עשה לפני שהוא עבר אל מאחורי הקלעים כדי להפעיל את הבובות (כל הקהל צחק מ"מה זה? בּה זה?" שדנה שאלה בצחוק כשהשחקן השתטה). היא לא נבהלה מהחושך בשניות לפני שנדלק האור על הבמה.
אבחנה: לפני תחילת ההצגה הבובות עשו סיבוב בין הילדים, כדי שהילדים לא יפחדו מהם, שהרי הן רק בובות. דנה נרתעה מהזאב, הסיטה ועוותה את פניה בחשש או בסלידה.
להתרכז בהצגה היה קשה, שכן הרבה ילדים התרוצצו והשתוללו בינינו לבין המופע, ומה שהכי הסיט את תשומת לבה של דנה היה החטיף שאכלה הילדה שישבה לידה.
טוב, הסיפור מסובך, והיו באמצע הרבה שירים ארוכים מדיי, אבל דנה קלטה יפה את הדמויות וכשהגענו הביתה היא סיפרה לאבאלה איזה בובות היו בהצגה (לבובה של הסבתא היא קראה תתה).
סוף שבוע ראשון בלי דנה
יום ראשון, 30 באוקטובר, 2011 מאת: גיא
הטיסה לברצלונה
יום שישי, 20 במאי, 2011 מאת: רואיבשבילי – סתם טיסה. בידוק, צ'קאין, דיוטי, המראה, נחיתה, אוטובוס, חדר מלון, ארוחת ערב.
גם בשביל גיא זה לא ביג דיל.
אבל היום הזה היה חוויתי בשביל שלושתנו, בזכות דנה. מעניין ממה היא התרגשה יותר: מזה שהיא טסה לחו"ל, התרוצצה באולמות בידוק ודרכונים, והלכה הלוך חזור במעבר בין שורות המעריצים במטוס, או מזה שהיא יודעת ללכת לבד בלי ידיים ובלי עזרת רהיטים.
האושר שלה היה כל כך ניכר כשהיא התרוצצה בנתב"ג במרחבים האינסופיים מבחינתה, בזמן שגיא עשה צ'קאין. היא לא מסתירה את ההתלהבות, ואם עולה חשש קטן שמישהו מהנוכחים (היו בערך אלף אנשים באולם) אינו נותן תשומת לב, אז היא מצייצת ציוצים חמודים וחזקים כדי למשוך גם את מבטו של הסורר שהעיז להתעסק בענייניו. החוויות שלה חזקות וכנות (או אולי נכון יותר לומר שקופות) בלי שום מחסום או מסכה. חיוכים, צעקות התלהבות, ריצה, הרדמות. היא ישנה בדיוטי פרי ונאלצנו להעיר אותה בעליה למטוס. הראינו לה אוירונים מהחלון שלנו, והיא שמחה לכל אוירון נוסף שראינו מהחלון, חונה, נוסע, או ממריא.
המטוס היה בואינג 757 מלא. זה לא הפריע למנהיגה הכריזמטית שלנו לגרום לכל אחד מהם להעריץ אותה. עברנו הלוך ושוב במעבר, ואם היה מישהו שלא חייך או ליטף אותה, היא לא בחלה באמצעים להפיל אותו ברשתה. בעיקר ע"י טפיחה או תחיבת אצבע. כנ"ל בבדיקת הדרכונים על הזכוכית של השוטר הספרדי. זו הרגשה מוזרה שדנה בעצם משכה אותי להיות במרכז קונסנזוס: בגלל שאני מזדהה איתה ברמה מאוד חזקה, אני מרגיש נאהב ע"י כולם (איך הם אומרים בנאומים? אשכנזים, ספרדים, דתיים וחילוניים, ערבים וספרדים. אה, ספרדים כבר אמרתי.).
בחדר המלון באמבטיה דנה כבר היתה עיפה, אולי בגלל זה נבהלה מהרחצה באמבטיה הזרה, אבל מהר מאוד התעשתה והמשכנו לרדוף/להרדף על המיטה. בדרך למסעדה (cent focs) היא נרדמה בעגלה. כבר היה בערך עשר וחצי לפי השעון שלה… לילה טוב, יש לך הרבה על מה לחלום הלילה.
הכפר הירוק
יום ראשון, 1 במאי, 2011 מאת: רואיהיום דנה ואני רכבנו באפניים של אבא לכפר הירוק, לראות חיות. ראינו המון חיות שעושות (פרה, כבשה, עז, ברווזים, אווזים, סוסים, חמורים, טווסים וארנבות מרגשות). לרובם אנחנו יודעים לעשות קולות. חסרים קולות לגמל, לטווס ולעוד כמה.
אני רכבתי עם הקסדה הרגילה שלי, ודנה עם הקסדה הוורודה, שבעצם הוותה את גולת הכותרת של היום, יותר מהחיות. במשך כל הרכיבה היא טפחה על הקסדה, אמרה "הנה" ו"דנה" ובקשה להקיש גם על הקסדה שלי. "אבא!". גם כשהתיש הפחיד אותנו היא תחבה את האצבע שלה לתוך זרועי, והכריזה "אבא". היה כף.
בכפר הירוק
טיול לכרמל עם עופר ערן מתן ומאי
יום שבת, 23 באוקטובר, 2010 מאת: גיא
דנה יוצאת לקניות
יום רביעי, 21 באפריל, 2010 מאת: גיאעוד תמונות יש כאן
הונג-קונג
יום ראשון, 27 בדצמבר, 2009 מאת: גיא
Victoria peak, Hong-Kong
הבוקר התחיל בקפה ונילה גרנדה טו-גו בסטאר באקס ליד המלון. ככתוב בכל המדריכים להעצמת החוייה לפסגה יש לעלות בפוניקולר. בעוד אני מתלבט מול המפה מאיזו יציאה לצאת את המטרו, זקן דובר אנגלית הציע את עזרתו. סיפרתי לו שאני בדרך לפסגה אבל רוצה לראות בדרך את המדרגות הנעות המפורסמות. התלבטנו יחד היכן האטרקציה ממוקמת תוך כדי שהוא מספר לי על הבן שלו שהוא אמור לפגוש כאן בכל רגע, ואנחנו מאזינים בהנאה לצלילי ג'ינגל-בלז.
המדרגות הנעות מזדחלות בין סמטאות איזור הסוהו. ככה אפשר להביט בנוף וגם להתקדם במעלה ההר. צילמתי כמה תמונות בשוק הריחני ופתאום היה נדמה לי שהמצלמה לא נועלת פוקוס כמו שצריך. תמונות אחדות יצאו מטושטשות עד שגיליתי את הטעות בכיוונונים. המשכתי מעלה ופתאום מצטרפים למסלול שני דתיים חובשי כיפות לבושים חגיגי לכבוד שבת. הם משוחחים בינהם בעברית ואני מקשיב – בהונג קונג עוד לא פגשתי ישראלים. אחרי כמה דקות מבטנו מצטלבים – “יהודי?” הם שואלים אותי. מתי פעם אחרונה פנו אלי כך? התאפקתי לא לצחוק והנהנתי בראשי. התפתחה שיחה קצרה ובסופה הם הזמינו אותי אל הבית היהודי ("שובה ישראל").
המשכתי עוד למעלה וכשהמפה נגמרה לי פניתי מזרחה לכיוון הפוניקולר לפסגה. בדרך מצאתי כנסיה שבקעו ממנה צלילים של לימוד פיתוח קול. (לה, לה, לה, לה… לפי התוים של דו רה מי כל פעם בסולם אחר…) זה היה מצחיק כי האיש אם השרביט סימן להן תנועה של "בערך" כשהם הגיעו לגבוהים. אחר-כך הם כבר שרו משהו אחר – לא לדאוג – הפעם לא ג'ינגל-בלז.
מצאתי איפשהו בדרך שלט קטן שמודיע שמכאן ידרשו 20 דקות להגיע לפוניקולר. בפועל זה לקח 45 דקות. כשראיתי מרחוק את התור הארוך שמשתרך הבנתי שהגעתי.
פעם ראשונה שממש השתלם הכרטיס אוקטופוס שרכשתי בשדה התעופה. זה כרטיס אלקטרוני טעון בכסף ואפשר לשלם בו בכל מיני מקומות. מסתבר שמחזיקי כרטיס זכאים להכנס לתור המהיר 
. וגם מקבלים את ההנחה של "הלוך-חזור+מרפסת". שווה ומומלץ. אין דאגה את היתרה בכרטיס (שהיתה אגב שלילית) ניתן לקבל בשדה התעופה.
הנוף מהפיסגה – יפה. בהתחשב במזג האויר. עלייה למרפסת התצפית עולה עוד $20 עובדה חיובית בזמננו – שכן מצמצמת באופן משמעותי את מספר התיירים על הטריבונה. אני חייב לשתף כאן. בחורה צעירה ממני ביקשה להצטלם איתי.
למי שמתגעגע בשלב הזה לצלילי הג'ינגל-בלז הסירו כל דאגה. העלייה למרפסת כרוכה בהאזנה למוזיקת הפעמונים המאוסה. וגם תזמורת מנגנת את היצירה בהופעה חיה באיזור המסחרי ליד מתחם האוכל.
את הדרך חזרה לעיר עשיתי תוך שימוש באמצעי התחבורה הבאים: פוניקולר, אוטובוס, חשמלית דו קומתית (ישבתי למעלה מקדימה), מעבורת ומטרו. מדהים.
 |
 |
| Hong Kong – Day 1 | Hong Kong – Day 2 |
6 שעות בטייפה
יום חמישי, 24 בדצמבר, 2009 מאת: גיאהבוקר התחיל בעצלתיים. קימה מאוחרת, ארוחת בוקר רגועה במלון, אריזת המזודה וירידה ללובי לעשות צ'ק-אוט. פתאום הופיעו בלובי המלון כ- 40 ילדים קטנים חבושים במצנפות אדומות עם פונפונים לבנים. כל אחד מהם אוחז בידו כרטיס ברכה ויחד הם מבצעים קטעי שירה שהוכנו מראש. בתום הטקס, הם נגשים לעובדי ואורחי המלון ונותנים להם את הכרטים. גם אני קיבלתי אחד.
כרטיס ברכה
עזבתי במונית לכיוון תחנת הרכבת. אלעד וברוך כבר מזמן סיפרו לי על הרכבת המהירה בין סינצ'ו לטייפה. איך יעלה על הדעת שאני כבר פעם שלישית בסינצ'ו ועדיין לא נסעתי בה? אז זה ממש מרגיש מהר. כיף! הגעתי לטייפה מהר מידי – לא הספקתי לחשוב מה אעשה שם. דבר ראשון צריך לעלות לראש המגדל הכי (כמעט) גבוה בעולם. אני מוכרח להודות שהתצפית קצת מאכזבת. אולי זה בגלל שמרפסת התצפית היתה סגורה למבקרים בגלל הכנות לזיקוקים של סילבסטר? אולי כבר שבעתי מהתצפיות האלה? (פתאום עולה לי מחשבה: ביקור בדיסנילנד הונג-קונג עלול לגרום לי לאכזבה דומה…) הדבר הכי מדהים במגדל הזה הוא המשכך רוחות (Wind Damper). נראה שהם מאוד גאים במגדלציק הזה. אמנם הוא רק הבניין השני בגובהו בעולם אבל יש לו "כל מיני" הכי בעולם (למשל המשכך רוחות הגדול, המעלית הכי מהירה, הקומה המאויישת הכי גבוהה ובטח יש עוד…)
אחרי כמה שעות של הסתובבות בעיר אני יכול לסכם: מוזיקת כריסטמס מעצבנת בכל פינה, הטייואנים אנשים מאוד נחמדים – עזרו לי מיוזמתם בכל פעם שנראתי אבוד, ניחמתי אבלה במקדש (מסכנה, אבא שלה מת הבוקר), נכנסתי לאוהל הדגמה של הטלויזיה 3D של סוני (מזל שאני לבד…), ונזכרתי שלא אכלתי כלום מהבוקר. כבר מאוחר ואני חייב לטוס לשדה התעופה. אני אמור לחבור למזודה שלי שתגיע עם ברוך.
אני חייב להודות בעוד עניין – עכשיו כשהעיניים תרות אחרי עגלות ומנשאים של תינוקות, לא ראיתי אף לא מוצי אחד. כולן מסתובבות עם טיולונים קטנים וצנומים במיוחד. מה קרה לנו שם בישראל שכולם צריכים מוצי?
הקונצרט של תום, קובי וניר
יום חמישי, 17 בספטמבר, 2009 מאת: גיאאתמול בערב התקיים קונצרט נוסף של תום וקובי. שני חברים שעבדו איתנו במטאלינק וחברו יחד לרסיטל משותף. הם מנגנים יצירות קלסיות על פסנתר בארבע ידיים. ניר טל (גם הוא ממטאלינק) משמש בדרך כלל פונקציה חשובה נטולת תהילה – הפיכת דפים. הפעם הוא השתתף בנגינה ממש. בקטע ההדרן האחרון ניגנו החברים את "מכונת הכתיבה" של לירוי אנדרסון. היה נהדר! צילמתי למרות שבמפורש ניר ביקש בתחילת הקונצרט שלא לצלם.
תום אלטוס (פסנתר), ניר טל (מכונת כתיבה).
