ארכיון פוסטים מהקטגוריה "תרבות"

כיפה אדומה

יום רביעי, 30 בנובמבר, 2011 מאת: רואי

הלכנו היום להצגת תאטרון בובות בהדר-יוסף. זו בעצם הפעם הראשונה שדנה הולכת להופעה מהסוג הזה, אבל היא התנהגה בטבעיות. התישבה על השטיח מול הבמה, חיכתה שזה יתחיל. צחקה מהשטויות שהמפעיל עשה לפני שהוא עבר אל מאחורי הקלעים כדי להפעיל את הבובות (כל הקהל צחק מ"מה זה? בּה זה?" שדנה שאלה בצחוק כשהשחקן השתטה). היא לא נבהלה מהחושך בשניות לפני שנדלק האור על הבמה.

אבחנה: לפני תחילת ההצגה הבובות עשו סיבוב בין הילדים, כדי שהילדים לא יפחדו מהם, שהרי הן רק בובות. דנה נרתעה מהזאב, הסיטה ועוותה את פניה בחשש או בסלידה.

להתרכז בהצגה היה קשה, שכן הרבה ילדים התרוצצו והשתוללו בינינו לבין המופע, ומה שהכי הסיט את תשומת לבה של דנה היה החטיף שאכלה הילדה שישבה לידה.

טוב, הסיפור מסובך, והיו באמצע הרבה שירים ארוכים מדיי, אבל דנה קלטה יפה את הדמויות וכשהגענו הביתה היא סיפרה לאבאלה איזה בובות היו בהצגה (לבובה של הסבתא היא קראה תתה).

טקסס טוב ורע

יום רביעי, 17 בפברואר, 2010 מאת: רואי

     דברים שאני אוהב בטקסס

  • הטקסנים
  • אוכל מקסיקני
  • מזג אויר
  • שֵׁרוּת
  • חנויות
  • פניה ימינה באדום
  • תמיד יש חניה
  • בתי חולים ומרפאות (אויף נישט צו בדארפען!)
  • חנות קינקו'ז (אופיס) של פד-אקס

     דברים שאני שונא בטקסס

  • יותר מדיי אוכל מקסיקני
  • מזג אויר
  • פרסומות
  • רמזורים
  • חייבים לנסוע, לא ללכת
  • אספלט מאופק עד אופק
  • דירה חשוכה
  • שטיחים מקיר לקיר
  • זלזול בהגנה על הסביבה (ירוק? פחחחח)
  • ירקות
  • קפה
  • ניווט לכתובות
  • מוצרי חלב
  • דת
  • בניה אחידה
  • מאפים
  • הפרשי שעונים
  • המכסה של הפרילי. זה לא יאמן איך במדינה שמטיסה אנשים לירח, כבשה את אפגניסטן והמציאה את ד"ר פֶּפֶּר, אי אפשר לפתח מכסה פרילי שנפרד בקלות בלי להקרע. זה מסר לכל האנשים ששוקלים לרדת מהארץ לאמריקה. החיים כאן לא קלים. לפעמים צריך להעזר בסכין כדי להפריד את שאריות המכסה שנשאר על הפרילי. לפעמים זה חותך את האצבעות. ואז צריך לאסוף את כל החתיכות הקטנות ולזרוק לפח. שלא לדבר על זה שאי אפשר ללקק את זה. אם בכל זאת החלטת להגר למדינה הזאת, נסו להגמל מפרילי לגמרי. או לעבור לפרילי שאפשר לשתות עם קש. זה ללא ספק עקב אכילס של המדינה הזאת. בעסה.

הסרט "אמרנו שלא בוכים"

יום שני, 21 בדצמבר, 2009 מאת: רואי
אמרנו שלא בוכים

אמרנו שלא בוכים

 

אתמול הקרינו את הסרט "אמרנו שלא בוכים" בערוץ 2. למי שכניסה להריון לא היתה מובנת מאליה, מי שיש לו חברים או בני משפחה שמתקשים או התקשו להכנס להריון (אצלנו כל התשובות נכונות) – הסרט מרגש ורגיש ומעורר הזדהות. מומלץ.

ללחוץ על התמונה.

הקונצרט של תום, קובי וניר

יום חמישי, 17 בספטמבר, 2009 מאת: גיא

אתמול בערב התקיים קונצרט נוסף של תום וקובי. שני חברים שעבדו איתנו במטאלינק וחברו יחד לרסיטל משותף. הם מנגנים יצירות קלסיות על פסנתר בארבע ידיים. ניר טל (גם הוא ממטאלינק) משמש בדרך כלל פונקציה חשובה נטולת תהילה – הפיכת דפים. הפעם הוא השתתף בנגינה ממש. בקטע ההדרן האחרון ניגנו החברים את "מכונת הכתיבה" של לירוי אנדרסון. היה נהדר! צילמתי למרות שבמפורש ניר ביקש בתחילת הקונצרט שלא לצלם.

תום אלטוס (פסנתר), ניר טל (מכונת כתיבה).

אפ בשלושה ממדים

יום שלישי, 11 באוגוסט, 2009 מאת: רואי

מזמן לא צחקתי בסרט בקול רם… היה כיף!

כל החיים לפניו?

יום שלישי, 31 במרץ, 2009 מאת: רואי

הכל נפל על אותו יום: גם יום האב, גם יום השבעת ממשלת ביבי השניה וגם – לא לשכוח – גמר האח הגדול ויאיפי.

אושרי שחקן ראשי, ארתור שחקן משנה

אושרי שחקן ראשי, ארתור שחקן משנה

לא, לא יום האב כמו "יום האם" פעם בשנה. יום האב זה פעם בשבוע, רק גיא ואני ביום שיוצאים בו מוקדם מהעבודה ועושים זמן איכות. היום זה היה עם "כל החיים לפניו" בהבימה.

מה פתאום תאטרון? גיא תמיד אמר שהוא אוהב את ליה קניג. אז הפתעתי אותו ושלחתי את עצמנו לבית החייל. האולם היה מלא מפה לפה, כמובן שהרוב מבוגרים, שלא לומר זקנים, וגם כמה ממש ישישים. מה שגרם לזה שהיו כמה כבדי שמיעה שנזקקו לאזניות מגבירות, אליהן עוד אחזור.

בתור מי שלא יכול להגדיר את עצמו כחובב תאטרון ממש – ובכל מקרה הדיוט – הביקורת שלי לא צריכה להלקח ברצינות. לא צריך ליחס חשיבות לזה שמפריע לי האילוץ שבדיבור בקול רם על הבמה, כך שגם בשורה האחרונה ישמעו, וגם לזה שהדיאלוגים והמונולוגים נשמעים מוקראים. אולי רק לי מפריע שלפעמים מרגישים שהשחקן חוזר על עצמו (טון, תנועה, טקסט) גם כשזה לא מתאים. אם אפשר היה לצפות ממישהו להתעלות – זו ליה קניג. גיא טוען שאם היינו יושבים יותר קרוב מאשר השורה האמצעית שלנו, היינו יכולים לראות כמה שהיא אלופה בהבעות פנים (כן, אני גם אוהב להתלונן שבתאטרון הבמאי לא יכול לעשות קלוז-אפ). למרות הכל, אי אפשר להגיד שלא התרגשתי. זה קרה אחרי שתי מערכות, הרבה טקסטים מוקראים-מדיי ע"י אושרי כהן, שנראה לי שאלבר קאמי היה מעדיף שיאמרו עם קצת יותר התכוונות, כמה גימיקים עם כדורגל (כל הכבוד!!!) כשההצגה התקרבה לשיא ולסיום, התחילה מוזיקת הרקע להשמע ולהוסיף אווירה, האור על השחקנים עומעם, אושרי התחיל לדבר בצורה נרגשת לליה, אלא שאז –

פתאום היה משהו מאד לא מובן. האיש שיש לצדי באולם צעק "מה קרה?". גיא ואני חשבנו שהוא אידיוט שלא הבין מה קורה על הבמה, ועוד מעז לצעוק את זה ברגע הכי מותח. אבל מסתבר שהגבר המזדקן (ממוצע הגילים הגבוה, כזכור) הרכיב אזניות-שמע שמגבירות את קול השחקנים והמוזיקה. יחד עם מוזיקת הרקע הוא התחיל לזמזם בקול רם (גם את זה שמענו, אבל כבר התרגלנו שבתאטרון וקונצרטים הקהל מרגיש כמו בשירה בציבור). הוא לא היה מודע לעצמו בגלל האזניות, ואישתו כנראה טפחה על רגלו להסות אותו, מה שהבהיל אותו וגרם לו לצעוק. בלי כוונה ההצגה קבלה נופך טראגי מעורב בקומדיה.

העניין הזה של אזניות בהופעות נראה לי די חדש, ואת ההפרעות שהוא גורם אפשר להוסיף כאחרון ברשימה של ערן, בחמש הקלישאות הגדולות של עולם התאטרון. למעשה גם שאר ה"קלישאות" נכחו היום כולל הסלולרי, הקשקשנים, וכו. כאמור – קלישאות.