בארוחת הערב, גיא סיפר איך היה שלומיאל בעבודה ושמט ושבר את הראדום של האיך-קוראים-לזה של האנטנה. בסוף הסיפור דנה סיכמה:

אוי-אוי-בום!

זה נראה כאילו שהנושא הראשי שלשמו הגענו לברצלונה איננו בהכרח העיר עצמה על תכניה (גאודי, שאר האדריכלים, האוכל, מזג האויר) אלא בעיקר דנה. היא הפתיעה אותנו כל כך הרבה היום. ממש ילדה גדולה. וכל כך חמודה. היא עשתה מיום-הטיול הזה משהו מיוחד. ולא שהיינו צריכים לוותר על הרבה. התחלנו את היום עם בוקר, וסימנו אותו עכשיו, באחת-עשרה וחצי שעון ברצלונה. לא רק שהיא החזיקה מעמד, היא אפילו היתה מלאת עזוז, הצחיקה את הסובבים אותה, סחטה תגובות במסעדות. ידעה טוב מאוד שהיא מעדיפה קלאמרי ולא בקר. לא, בעצם בקר. בעצם עוף. בעצם הכי רוצה פלפל ירוק קלוי.
הטיול התחיל ב Passeig de Gràcia. אני מנסה לגבש דעה מה אני חושב על גאודי. זה מצחיק שאני צריך להעביר ביקורת על מי שמוגדר בפי רבים כגאון. אולי כמו שלמוצרט לקח לי כמה (וכמה) שנים להתרגל, אז גם לגאון הזה יקח לי. וזה תרוץ מצוין לחזור לעיר הזאת בעתיד! היצירות של גאודי הן כמו צדפים. הם גם נראות ככה, והן גם "מציאוֹת" מרעננות שמוצאים פתאום באמצע העיר, כמו צדף או קונכיה יפים שמוטלים בחוף. באמת מרעננות. צבעוניות, מקוריות בלי שום ספק, ואפילו מצחיקות בחלק מהמקרים. יחסית לתקופה של גאודי, כנראה הן היו גם פרקטיות. אבל מה מפריע לי? דברים שאפשר גם לתאר כיתרונות. לדוגמה, מפריע לי חוסר התבניתיות. בבניינים "רגילים", כשמסתכלים על הסורגים בחלונות, הם נראים זהים זה לזה. גם המעקות דומים, ומזכירים לפעמים את הסורגים, והדלתות תואמות. לי זה לא נראה קבעון, אלא שפה שהאדריכל פיתח. אצל גאודי אני עדיין לא שולט בשפה, כנראה. כל מרזב שונה מחברו. מעקות עשויים בצורה "עקומה" שבכלל אי אפשר לעשות שניים דומים. על כל צריח של הסגרדה פמיליה (אלה הקטנים יותר, לא העצומים) יש פרי אחר. בצד שני בכלל אין פרות. בארובות של "לה פדררה" ניתן למצוא אחת שמצופה בשברי זכוכיות, לעומת השאר שמחופים בצורה שונה. וזה מזכיר לי עוד משהו שמפריע לי בגאודי. זה נראה זלזול: לשבור בקבוק בירה ירוק ולהטמיע את השברים שלו בבניין. קצת מזכיר לפיתת חבלים על סנאדות במחנה קיץ בצופים. לא יכולת להשקיע קצת יותר? יש הרגשה שאם היצירות האלה לא היו מתוחזקות על ידי התושבים בצורה כזאת קנאית, הכל היה מתפרק. חלק מפיתוחי החזיתות עשויים מאבנים מסותתות, וזה יפה. אבל חלק עשוי מיציקת בטון בעובי עשרה ס"מ. מרגיש כאילו זה יתפרק בסופת גשם הראשונה. ומה שהכי הפריע לי: בדירת המגורים ב"לה פדררה (קאסה מילה)" מעקות הבטיחות של המרפסות בגובה שמגיע לדנה לפופיק. פיתוחי ברזל מקוריים ומרהיבים. אבל… פופיק.
דנה מאוד התלהבה מהגג של "לה פדררה". כי הוא באמת מיוחד. אפשר ללכת שם ולטפס על מדרגות, ולהציץ דרך רשת הברזל של המעקה. האם זה שדנה החליטה ללכת בצורה עצמאית לפני הטיול זה מזל? או שהיא השתתפה בתכנונים? זה משדרג את הטיול עשרות מונים. היא לא צריכה עוד לכתת את ברכיה הרכות. והיא כל כך גאה שהיא הולכת! אוי לך אם אתה סתם תייר מגרמניה ולא הבעת התפעלות! היא החזיקה מעמד ממש יפה במשך כל האתר התיירותי הזה, שחלק ממנו לא מעניין את האגף הצעיר של המשפחה. תענוג. אנחנו צוחקים (ומקישים בעץ) על כל המפקפקים שניסו להניא אותנו מלקחת את דנה. פשוט תענוג.
אחרי נסיעה אחת במטרו, דנה כבר מצביעה על המנהרה החשוכה, מחכה שתצא הרכבת הרועשת. להקת תופים רועשים (מאוד) נוסח קרנבל בריו? דנה מוחאת כפיים. לה-בוקריה: יופי של שוק. דנה עושה עיניים למוכר ומקבלת תות שדה. כפות הידיים, המרפק, בית השחי, החולצה והמכנסיים החדשים (וגם קצת הראש של אבא'לה) וכמובן הפנים – כולם אדומים כדם. מלים חדשות נלמדות ונאמרות כלאחר יד: אדם(=עוד פעם). פקק.
היו פעם-פעמיים שדנה העדיפה להשאר על הידיים או ללכת לבד, ולא בעגלה. מאוד התלהתה מהים (נם! נם!) והשחפים היו כמובן "געגע". סחרחרת הסוסים היתה אולי קצת מוקדמת מדיי בשבילה, כי צפיתי ליותר התלהבות. אבל כמו שחזינו מראש – היונים מאד הלהיבו את הקטנה, והיא שמחה להבהל כל פעם שהן הרעישו בכנפיהן והמריאו בבת-אחת מול פניה.
כתבתי על גאודי, עכשיו אכתוב על טאפס, ואז אצא ידי חובה במה שקשור לברצלונה. טאפס זו מנת אוכל, רק קטנה. אבל לא יותר זולה.
אחרי ארוחת הטאפס ושני קווי מטרו הגענו למלון בשעה אחת-עשרה בלילה. היינו בטוחים שדנה תרדם עוד בדרך למסעדה, כמו אתמול, אבל היא החזיקה מעמד מעבר למצופה, והתנהגה למופת, ומאוד נהנתה. אמרנו ערב טוב לג'ררד בקבלה, ודנה עפעפה וניקרה. הסתערתי עליה בקפיצה ושלפתי אותה מהעגלה: אם החזקת מעמד עד עכשיו, את תחזיקי מעמד גם באמבטיה ותלכי לישון נקיה ורעננה. לילה טוב.

דנה קמה. יושבת בחיקי על הספה בסלון, שנינו עדיין לא ממש-ערים. אבאלה מכין בקבוק חלב ומגיש לדנה. עכשיו מגיע הרגע שחוזר על עצמו כל בוקר: האם לוותר על המוצץ בשביל החלב? התשובה תמיד כן, ובדרך כלל המוצץ נשמט מהשפתיים. דנה מחזיקה את הבקבוק ביד אחת ואת המוצץ ביד השניה, ולפתע מגלה שאין לה איפה להניח את המוצץ. אחרי מחשבה של כמה שניות היא תוחבת את המוצץ לפה שלי ומתחילה לשתות חלב.