dana 2nd birthday from Guy&Roi kedem on Vimeo.

דנה: היינו ברותי

אבא: היינו אצל רותי? אצל רותי היינו לפני חצי שנה!

אבאלה: באמת מזמן. היינו גם באמריקה… היינו ברחם.

דנה: היינו בלחם (ממשיכה ללעוס)  — לא! לא-פתאום!

רואי:

לפני שבוע דנה הלכה לגן בפעם הראשונה.

אני מנסה להבין מה משמעות המעבר בשבילה – המעבר מרותי, המטפלת הצמודה, לגן. אנשים מבוגרים הרבה פעמים פוחדים משינויים ומעברים: גיוס לצבא, מעבר מיסודי לחטיבת ביניים. אצל דנה זה המעבר הראשון שקורה כשכבר יש לה מודעות מוצקה והרגלים מושרשים. אנחנו לא מוציאים מכלל אפשרות שהחום הגבוה שהיא סבלה ביום האחרון של רותי, נבע מהתרגשות. ילדה רגישה שלי.

ב31 באוגוסט נפרדנו מרותי. בבוקר הזמנו חברים ומשפחה וציינו סוף תקופה של 14 חודשים. זו תקופה עצומה מבחינתה של דנה: צריך להסתכל על התמונות שלה כשרותי רק הגיעה. דנה אפילו לא ידעה לזחול. רותי היתה בשבילה שומרת, מנחמת, מלמדת, אוהבת ומאכילה, וזה לא יהיה מרחיק-לכת לומר שהיא היתה כמעט כמו אמא בשבילה. היא הגנה על דנה בתקיפות מול עדת המטפלות חורשות הרע (מנסות להתנקש בדנה באמצעות במבה וממתקים). היא ידעה איך לשכנע אותה להמשיך לישון, גם כשדנה התעוררה מחלום. היא הבינה את דנה ואת השפה שהיא המציאה (רותי היתה הראשונה שפענחה את "נגנגנג=מוצץ"). דנה היתה זו שגרמה לרותי לבטא את היכולות הקולינריות, אצלנו במטבח (קובה עם עוף, ממולאים).  קריאת סיפורים ושירים, משחקים בבית ובמרפסת, טיולים, האכלת חמורים וחתולים (כולל החתולה הפרטית שלנו). רותי לימדה את דנה להשתמש במכחול, צבעי ידיים, להדביק מדבקות ונצנצים ולנקות את השולחן. בתקופה של רותי דנה התחילה לדבר. בהתחלה לאט. שאלתי את גיא: "איך זה שעם קצב הדיבור של רותי  דנה לא יודעת עדיין לדבר?", -"כי היא לא נותנת לה להשחיל מלה", הוא ענה, ונזכרנו שנינו בחיוך איך אנחנו חוזרים מהעבודה ומקבלים מרותי דיווח שוטף ברזולוציה של דקות, כולל הסיבות לכל דבר, המחשבות מאחורי, מה דנה חשבה על כל מהלך, ועוד ועוד. אבאלה מאבד ריכוז במשפט הראשון ומבקש "יותר לאט". אבא מצליח לקלוט קצת, הולך להתקלח, ומשלים פערים בהבנת הנשמע כשהוא ריחני ונינוח.

מה דנה הבינה ממסיבת הפרידה? כנראה לא את מלוא המשמעות, שהיא בעצם מאבדת את רותי, ושהיא הולכת לראות אותה הרבה פחות. אבל היא כנראה הבינה מספיק בשביל לתת לאיזה נגיף להעלות לה את החום. ככה שהפסדנו את היום הראשון ללמודים בגן.

גַּן שֶׁלָּנוּ מַה נֶּחְמָד הוּא
לָנוּ טוֹב בּוֹ עַד מְאוֹד
בּוֹ נָשִׁיר, נִשְׁתַּעֲשֵׁעַ,
נְשַׂחֵק וְנַעֲבֹד.

(מן המקורות)

הגננות חמודות. החצר מגניבה (דנה מבקשת להחזיר את החול שהצטבר בתחתית האמבטיה לחצר של הגן). האוכל כנראה טעים. ומזין. הצוות קשוב.

עצוב לי שאני לא יודע איך דנה מרגישה. אני לא בטוח שהיא יודעת לבטא עצב או געגוע (אלא אם הם בעצמה גבוהה שגורמת לבכי). היום עבר שבוע, שבו הגננות דווחו שדנה מאוד נהנית ומשתתפת. אז עלינו מדרגה בהסתגלות: שנת צהריים בגן. הצצתי מהחלון וראיתי אותה שוכבת על המזרן, רגועה, עם עיניים פקוחות, בעוד שאר הילדים חורפים עמוק, כל אחד שרוע על מזרן משלו. מה עבר לה בראש הקטן?

התרגשתי מהחלה שהיא אפתה (גם היא התרגשה ממנה), ומעבודת ההדבקה שתלויה בגאון בלוח "היצירות שלנו" בגן. כיף לדמיין אותה "רוקדת" קפוארה בחצר יחד עם שאר הזאטוטים. זה שההתאקלמות קורית יחד עם מִיה, חברתה הטובה, מקל על שתיהן, וגם עלינו. בינתיים הדיווחים שאנחנו מקבלים ממנה על הגן הם "מיה" ו"חול". היא לא סיפרה על חוג הטבע שבו נתנו לה ללטף צב, ולא על המפגשים שבהם שרון הגננת מספרת ומציגה.

לכל הרוגע של דנה בשעות הגן מתלווה אוירה אחרת בבית. שנת צהריים קטועה (בימים שעוד ישנה בבית), התעוררויות ממושכות בלילה (שעה וחצי) של צעקות נוראיות. אנחנו חוששים שהשיניים כואבות לה, וזה צרוף מקרים לא קל, שזה קורה דוקא בתקופת המעבר.

מצפה לדנה ולנו שנה מרגשת.

 גיא: