ארכיון פוסטים מהקטגוריה "דנה"

נא לשבת – הנה באה הרכבת

יום שני, 9 בינואר, 2012 מאת: רואי

דנה במסיבת חנוכה בגן מכחול הקסם

יום רביעי, 4 בינואר, 2012 מאת: גיא

כיפה אדומה

יום רביעי, 30 בנובמבר, 2011 מאת: רואי

הלכנו היום להצגת תאטרון בובות בהדר-יוסף. זו בעצם הפעם הראשונה שדנה הולכת להופעה מהסוג הזה, אבל היא התנהגה בטבעיות. התישבה על השטיח מול הבמה, חיכתה שזה יתחיל. צחקה מהשטויות שהמפעיל עשה לפני שהוא עבר אל מאחורי הקלעים כדי להפעיל את הבובות (כל הקהל צחק מ"מה זה? בּה זה?" שדנה שאלה בצחוק כשהשחקן השתטה). היא לא נבהלה מהחושך בשניות לפני שנדלק האור על הבמה.

אבחנה: לפני תחילת ההצגה הבובות עשו סיבוב בין הילדים, כדי שהילדים לא יפחדו מהם, שהרי הן רק בובות. דנה נרתעה מהזאב, הסיטה ועוותה את פניה בחשש או בסלידה.

להתרכז בהצגה היה קשה, שכן הרבה ילדים התרוצצו והשתוללו בינינו לבין המופע, ומה שהכי הסיט את תשומת לבה של דנה היה החטיף שאכלה הילדה שישבה לידה.

טוב, הסיפור מסובך, והיו באמצע הרבה שירים ארוכים מדיי, אבל דנה קלטה יפה את הדמויות וכשהגענו הביתה היא סיפרה לאבאלה איזה בובות היו בהצגה (לבובה של הסבתא היא קראה תתה).

תמונות מיום שישי בגן

יום שישי, 11 בנובמבר, 2011 מאת: גיא

פרידה מרותי וגן חדש

יום שני, 12 בספטמבר, 2011 מאת: גיא ורואי קדם

רואי:

לפני שבוע דנה הלכה לגן בפעם הראשונה.

אני מנסה להבין מה משמעות המעבר בשבילה – המעבר מרותי, המטפלת הצמודה, לגן. אנשים מבוגרים הרבה פעמים פוחדים משינויים ומעברים: גיוס לצבא, מעבר מיסודי לחטיבת ביניים. אצל דנה זה המעבר הראשון שקורה כשכבר יש לה מודעות מוצקה והרגלים מושרשים. אנחנו לא מוציאים מכלל אפשרות שהחום הגבוה שהיא סבלה ביום האחרון של רותי, נבע מהתרגשות. ילדה רגישה שלי.

ב31 באוגוסט נפרדנו מרותי. בבוקר הזמנו חברים ומשפחה וציינו סוף תקופה של 14 חודשים. זו תקופה עצומה מבחינתה של דנה: צריך להסתכל על התמונות שלה כשרותי רק הגיעה. דנה אפילו לא ידעה לזחול. רותי היתה בשבילה שומרת, מנחמת, מלמדת, אוהבת ומאכילה, וזה לא יהיה מרחיק-לכת לומר שהיא היתה כמעט כמו אמא בשבילה. היא הגנה על דנה בתקיפות מול עדת המטפלות חורשות הרע (מנסות להתנקש בדנה באמצעות במבה וממתקים). היא ידעה איך לשכנע אותה להמשיך לישון, גם כשדנה התעוררה מחלום. היא הבינה את דנה ואת השפה שהיא המציאה (רותי היתה הראשונה שפענחה את "נגנגנג=מוצץ"). דנה היתה זו שגרמה לרותי לבטא את היכולות הקולינריות, אצלנו במטבח (קובה עם עוף, ממולאים).  קריאת סיפורים ושירים, משחקים בבית ובמרפסת, טיולים, האכלת חמורים וחתולים (כולל החתולה הפרטית שלנו). רותי לימדה את דנה להשתמש במכחול, צבעי ידיים, להדביק מדבקות ונצנצים ולנקות את השולחן. בתקופה של רותי דנה התחילה לדבר. בהתחלה לאט. שאלתי את גיא: "איך זה שעם קצב הדיבור של רותי  דנה לא יודעת עדיין לדבר?", -"כי היא לא נותנת לה להשחיל מלה", הוא ענה, ונזכרנו שנינו בחיוך איך אנחנו חוזרים מהעבודה ומקבלים מרותי דיווח שוטף ברזולוציה של דקות, כולל הסיבות לכל דבר, המחשבות מאחורי, מה דנה חשבה על כל מהלך, ועוד ועוד. אבאלה מאבד ריכוז במשפט הראשון ומבקש "יותר לאט". אבא מצליח לקלוט קצת, הולך להתקלח, ומשלים פערים בהבנת הנשמע כשהוא ריחני ונינוח.

מה דנה הבינה ממסיבת הפרידה? כנראה לא את מלוא המשמעות, שהיא בעצם מאבדת את רותי, ושהיא הולכת לראות אותה הרבה פחות. אבל היא כנראה הבינה מספיק בשביל לתת לאיזה נגיף להעלות לה את החום. ככה שהפסדנו את היום הראשון ללמודים בגן.

גַּן שֶׁלָּנוּ מַה נֶּחְמָד הוּא
לָנוּ טוֹב בּוֹ עַד מְאוֹד
בּוֹ נָשִׁיר, נִשְׁתַּעֲשֵׁעַ,
נְשַׂחֵק וְנַעֲבֹד.

(מן המקורות)

הגננות חמודות. החצר מגניבה (דנה מבקשת להחזיר את החול שהצטבר בתחתית האמבטיה לחצר של הגן). האוכל כנראה טעים. ומזין. הצוות קשוב.

עצוב לי שאני לא יודע איך דנה מרגישה. אני לא בטוח שהיא יודעת לבטא עצב או געגוע (אלא אם הם בעצמה גבוהה שגורמת לבכי). היום עבר שבוע, שבו הגננות דווחו שדנה מאוד נהנית ומשתתפת. אז עלינו מדרגה בהסתגלות: שנת צהריים בגן. הצצתי מהחלון וראיתי אותה שוכבת על המזרן, רגועה, עם עיניים פקוחות, בעוד שאר הילדים חורפים עמוק, כל אחד שרוע על מזרן משלו. מה עבר לה בראש הקטן?

התרגשתי מהחלה שהיא אפתה (גם היא התרגשה ממנה), ומעבודת ההדבקה שתלויה בגאון בלוח "היצירות שלנו" בגן. כיף לדמיין אותה "רוקדת" קפוארה בחצר יחד עם שאר הזאטוטים. זה שההתאקלמות קורית יחד עם מִיה, חברתה הטובה, מקל על שתיהן, וגם עלינו. בינתיים הדיווחים שאנחנו מקבלים ממנה על הגן הם "מיה" ו"חול". היא לא סיפרה על חוג הטבע שבו נתנו לה ללטף צב, ולא על המפגשים שבהם שרון הגננת מספרת ומציגה.

לכל הרוגע של דנה בשעות הגן מתלווה אוירה אחרת בבית. שנת צהריים קטועה (בימים שעוד ישנה בבית), התעוררויות ממושכות בלילה (שעה וחצי) של צעקות נוראיות. אנחנו חוששים שהשיניים כואבות לה, וזה צרוף מקרים לא קל, שזה קורה דוקא בתקופת המעבר.

מצפה לדנה ולנו שנה מרגשת.

 גיא:

אוי אוי בום

יום שני, 29 באוגוסט, 2011 מאת: רואי

בארוחת הערב, גיא סיפר איך היה שלומיאל בעבודה ושמט ושבר את הראדום של האיך-קוראים-לזה של האנטנה. בסוף הסיפור דנה סיכמה:

אוי-אוי-בום!

חצי הולדת (שנה וחצי)

יום שלישי, 26 ביולי, 2011 מאת: גיא

חגיגת חצי הולדת (שנה וחצי)

מניפולציה למתחילים

יום שלישי, 5 ביולי, 2011 מאת: רואי

דנה בוכה במיטה
רואי ניגש
רואי: "שימי ראש, לילה טוב חמודה"
— אחרי חמש דקות —
דנה: "אבא! רואי!" (היא אמרה רואי!)
רואי ניגש
דנה: "אָם! אָם!"
רואי: "לא אוכלים עכשיו, לילה טוב, שימי ראש חמודה"
— אחרי חמש דקות —
דנה: "גיא! גיא!"
רואי ניגש
דנה מתעקשת: "גיא!"
רואי: "שימי ראש, לילה טוב"
דנה: "קקי!"
רואי (בתמימות) בודק את החיתול, אולי יש דברים בגו

בדלתיים סגורות 4

יום חמישי, 16 ביוני, 2011 מאת: גיא ורואי קדם

לתחילת השלתשלות העניינים של אישור ההסכם

"לאחר שנחה דעתי כי הצדדים חתמו על ההסכם מתוך רצון חופשי, אני מאשרת את הוראות ההסכם הנוגעות לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב 1962, ונותנת להוראות ההסכם כולן תוקף של פס"ד, ע"פ סעיף 3 (ג) לחוק ביהמ"ש לענייני משפחה התשנ"ה 1995."

בפעם הרביעית אנחנו מתייצבים בבית המשפט לאישור הסכם הזוגיות וההורות המשותפת שבינתיים הצטמק והדלדל לבקשת כב' השופטת סגנית הנשיאה טובה סיון. סעיפי ההורות המשותפת שנשארו בהסכם קובעים שדנה תגודל ע"י שני האבות שלה בפועל, תוך שויון זכויות מלא וזאת אף על פי שטרם הושלם הליך האימוץ ורק אבא אחד מוכר מבחינה רשמית.

השופטת נכנסה מחוייכת כולה לאולם ובשרה לנו שסוף סוף ההסכם עומד בתנאים ויש אישור. עירא מיד הגיבה וציינה בפני השופטת את חוסר הנוחות שאנחנו חשים כלפי  התהליך. עירא נתנה לשופטת דוגמא מלפני שבועיים שבה שופט אחר באולם הסמוך אישר הסכם דומה מאוד לזה שלנו (המקורי) מבלי עניינים מיוחדים. השופטת הגיבה בחיוך שזה כבר מאחורינו.

בעצם, כבוד השופטת לא הבינה בכלל על מה מדובר. בזמן שהכתבן ניסה להשתלט על המחשב היא שאלה אותנו איך דנה והאם היא כבר "התאקלמה"… שאלנו: "התאקלמה לְמה?" מתוך הבנה שהשופטת חושבת שמדובר באימוץ ולא בפונדקאות. לפי דעתנו היא פשוט לא הבינה את מהות המשפחה שלנו.

שרירותיות השררה היתה מאוד מוחשית לנו בסיפור המשפטי הזה. הסכם הזוגיות שלנו נדרש לאישור בית משפט בגלל שהוא כולל סעיפי הורות. הסכמים כאלה מאושרים ע"י בית המשפט לעתים קרובות, ובלי בעיות מיוחדות. אצלנו השופטת התעקשה שנסיר כל סעיף שרומז מה יהיה גורלה של דנה במקרה של פרידת ההורים חו"ח. בעצם ההסכם שאושר ממש לא שיקף את מה שרצינו להסכים ביננו. הדיונים בבית המשפט לענייני משפחה הינם בדלתיים סגורות, כך שההרגשה שאי אפשר לדעת מה הפסיקה הרווחת והאם השופטת שלנו פסקה בצורה שונה בעבר. זה לא שאנחנו חושדים שכב' השופטת אינה פועלת כראוי. אבל עצם זה שעירא הצליחה לשכנע אותה במקרים מסוימים (שמאוחר יותר השופטת חזרה בה מההשתכנעות), מה שאנחנו בעצמנו – או עו"ד פחות מנוסה – לא היינו מצליחים לעשות, עושה הרגשה לא נוחה.
 

מלים חדשות של דנה

יום שני, 6 ביוני, 2011 מאת: רואי

פיג'מה – מָמָה
ים – נָם (בהתלהבות: נם! נם!)
וכמובן: עוד אם (רוצה לאכול עוד) שהתאחד עם "עוד פעם" ומבוטא "עודאם": בגלגול החדש מהשבוע, אחרי שהדגשנו את הפ"א של המלה פעם, דנה משכלת אותיות ואומרת עוֹפּטָם!

דנה גם קוראת לנויה (זה כבר ישן) ולמִיה. בגלל שפעם גרנו מול נויה, דנה עדיין מצביעה על הדלת מול דירתנו החדשה, וקוראת "נויה".